גּוֹבֶּקְלִי טֶפֶּה — סֵפֶר הָאֶבֶן, הַמַּיִם וְהָאֲדָמָה  זֶהוּ נוֹף שֶׁל מַיִם כשאני מסתכלת על גובקלי טפה כחלק מן הנוף, הדבר הראשון שאני רואה הוא מים. כך לימדו אותי כבר בבית הספר לקרוא נוף: טרסות הבנויות על מדרונות נועדו להחזיק את הקרקע ולשלוט במים היורדים על הצלע; תעלות נועדו להוליך מים ממקום למקום; ובארות עגולות ועמוקות הבנויות באבן נועדו להגיע אל המים ולהעלות אותם. כאשר מופיעים באותו מקום גם אגנים וברכות רחבות ורדודות, טבעי לחשוב שהם שימשו לקליטה, לשיקוע ולהחדרת המים אל הקרקע. זה בדיוק המראה של גובקלי טפה. צלע שלמה מכוסה טרסות, מדרגות, תעלות, בורות, בארות ומעגלי אבן רחבים. כל אחד מן המרכיבים האלה מוכר לנו בפני עצמו מעולמות של איסוף מים, הולכה, האטה, אגירה וחלחול. כשהם מופיעים יחד, לאורך מדרון אחד ובסדר שמתאים לתנועת המים מן הגובה כלפי מטה, מתקבלת תמונה שקשה לפספס. זהו נוף שנבנה סביב מים. בסופו של דבר האדם חושב בדרך דומה בכל תקופה. הוא מתבונן בשטח, מזהה מאין המים מגיעים ולאן הם זורמים, ואז מפעיל את החומרים הנמצאים בהישג ידו. כיום הוא משתמש בבטון, בצינורות ובמשאבות; אנשי גובקל...