ימי בראשית- אפריקה הירוקה
בראשית מחדש | ימי בראשית — פרק 1
אפריקה הירוקה — העולם החי לפני הקריסה
שורש האדם, ג׳בל אירהוד, הסהרה הירוקה, ציורי הסלע, המים והנדידה אל העולם שאחרי השבר
אפריקה פותחת את הסיפור מפני שכאן מתחיל האדם, אבל גם מפני שכאן מתחיל החור הגדול ביותר בזיכרון שלו. האדם כבר נמצא באפריקה לפני מאות אלפי שנים, אבל רוב חייו שם כמעט אינם גלויים לנו. יש עצמות, יש כלי אבן, יש שכבות אדמה, יש שרידי אש, יש גנטיקה, יש אקלים משתנה, ויש ציורי סלע שמראים עולם אחר לגמרי מן המדבר שאנחנו מכירים היום.
אבל אין לנו את היומן. אין לנו את סיפור היום־יום. אין לנו את כל מה שהאדם ראה, למד, איבד, העביר, שכח ושינן בדרך.
וזה בדיוק המקום שממנו נכון להתחיל.
לפני העיר הייתה אפריקה
הסיפור הזה אינו מתחיל בעיר. הוא אינו מתחיל בלוחות כתובים, בממלכות, בארמונות או בשמות הגדולים של מסופוטמיה. הוא מתחיל הרבה לפני כן, במקום שבו האדם כבר חי בתוך טבע רחב, משתנה, מימי בחלקו, יבש בחלקו, עשיר בחיות, במסלולים, באגמים, בנהרות ובמעברים.
לפני ששומר כתבה, לפני שמצרים בנתה את צורתה המלכותית, לפני שעובייד התיישבה בתוך הבוץ והקנים של דרום מסופוטמיה — הייתה אפריקה.
לא אפריקה אחת פשוטה, ולא יבשת קפואה בתוך תמונה אחת. אפריקה הייתה מרחב עצום של אזורי אקלים, תנועות, אוכלוסיות, מים, הרים, חופים, סוואנות, אגמים, מדבריות שהתרחבו ונסוגו, וחיים שהיו צריכים להסתגל שוב ושוב. האדם לא נולד לתוך עולם יציב. הוא נולד לתוך עולם שזז.
ג׳בל אירהוד — מרוקו נכנסת אל ראשית האדם
אחד המקומות החשובים לפתיחת הסיפור הוא ג׳בל אירהוד במרוקו. הממצאים משם הציבו את צפון־מערב אפריקה בתוך שאלת ראשית ההומו ספיינס באופן חד וברור. לא רק מזרח אפריקה. לא רק אזור אחד סגור. מרוקו עצמה, בצפון־מערב היבשת, מחזיקה עדויות קדומות מאוד לאדם שכבר שייך לשושלת שלנו.
זה משנה את המבט. האדם המודרני אינו מופיע פתאום בנקודה אחת קטנה ומסודרת. הוא נבנה בתוך מרחב אפריקאי רחב. קבוצות חיו, נעו, נפרדו, נפגשו, הסתגלו, נשאו תכונות, איבדו תכונות, למדו מקומות, הכירו מים, הכירו חיות, הכירו אבן ואש.
כאן כדאי להסתכל על הגולגולת עצמה. היא לא רק תמונה מדעית. היא מראה את המעבר. הפנים כבר קרובות לאדם המודרני, אבל קופסת המוח עדיין ארוכה ונמוכה יותר מן הצורה הכדורית המאוחרת שלנו. כלומר האדם כבר אדם, כבר עובד, כבר חושב, אבל הגוף והמוח שלו עוד ממשיכים להשתנות.
המוח שכבר היה גדול — והצורה שעוד השתנתה
אצל ההומו ספיינס הקדום המוח כבר היה גדול מאוד, בטווח של האדם המודרני. ההבדל העמוק אינו רק בגודל, אלא בצורה ובארגון. הגולגולת הקדומה הייתה מוארכת יותר, ואילו אצל האדם המאוחר קופסת המוח נעשית כדורית יותר. זה אומר שהאדם לא עבר מ“חסר מוח” ל“בעל מוח”. הוא עבר דרך עדינה יותר: מוח גדול שכבר עובד, וארגון פנימי שממשיך להשתנות.
השינוי הזה לא נולד מסיבה אחת. הוא נוצר מתוך חיים שלמים: מים שנפתחים ונסגרים, עדרים שנודדים, אש שמאפשרת לילה אחר, כלי אבן שדורשים יד מדויקת, מזון שמחזיק אנרגיה, קבוצה שצריך ללמוד ממנה, ילדים שצריך ללמד, וסביבה שכל הזמן מכריחה לזכור, להשוות, לתכנן ולנוע.
האדם של אפריקה כבר היה אדם חושב. מה שהשתנה בהדרגה היה עומק הארגון של החשיבה — היכולת לחבר גוף, יד, מקום, זמן, קבוצה וזיכרון למערכת אחת.
כלים, אש ומודעות שהייתה לפני גן עדן
אם ההומו ספיינס נמצא עם כלי עבודה, אי אפשר לתאר אותו כיצור חסר מודעות. כלי אינו פעולה עיוורת. כלי דורש בחירת חומר, תכנון, זיכרון, ניסיון, תיקון, חיקוי ולימוד. אדם שמסוגל ליצור כלי כבר מבין קשר בין יד, אבן, חיה, מזון ותוצאה.
לכן גן עדן אינו רגע שבו אדם חסר תודעה מקבל פתאום מודעות ראשונה. הקריאה המדויקת יותר היא שגן עדן מתאר שלב אחר: פתיחת מודעות גופנית־מערכתית אצל הדור החדש שאחרי הקריסה.
האדם של גן עדן אינו ההומו ספיינס הקדום הראשון. האדם כבר עבר דרך ארוכה מאוד לפני כן. הוא השתמש בכלים, למד אש, הכיר חיות, קרא שטח, עקב אחרי מים, התנסה באבן, נדד, שרד והעביר ידע. לא ייתכן שהתפתחות של מאות אלפי שנים לא הביאה להישגים.
גן עדן שייך לשלב אחר לגמרי: הדור החדש שאחרי הקריסה. זהו אדם שכבר יש לו בסיס אנושי עמוק, אבל הוא נכנס עכשיו למערכת מודרכת, מסודרת ומכוונת — מערכת של מים, אדמה, מזון, עבודה, שמירה, גוף, גבול והמשכיות.
כרומוזום 2 — חתימה בגוף
אחד הסימנים הביולוגיים המרתקים ביותר של האדם הוא כרומוזום 2. אצל קופי האדם הקרובים אלינו יש 24 זוגות כרומוזומים. לאדם יש 23 זוגות. ההבדל הזה קשור למיזוג קדום של שני כרומוזומים שנפרדים אצל קרובי האדם, והתאחדו בשושלת שהובילה אל האדם.
בתוך כרומוזום 2 נשארו סימנים שמתאימים למיזוג כזה. זו נקודת שינוי ביולוגית עמוקה מאוד, הוא סימן לכך שגם בגוף האדם יש עקבות של שינוי עמוק. הגוף עצמו שומר זיכרון, כמו שהאבן שומרת חיתוך וכמו שהסיפור שומר מבנה.
אפריקה לפני המדבר
הסהרה של היום מטעה. היא נראית כמו מרחב יבש, ריק וקשה, אבל בעבר היא הייתה ירוקה ורטובה. אגמים, נהרות, סוואנות, בעלי חיים, דיג, רעייה, סירות ואדם. התקופה הזו מוכרת כיום כהסהרה הירוקה, והיא משנה לגמרי את הדרך שבה צריך לדמיין את צפון אפריקה הקדומה.
המדבר אינו מספר את כל ההיסטוריה. הוא מכסה אותה.
אמנות הסלע של צפון אפריקה מראה תמונות חיים וג׳ירפות, פילים, בקר, דגים, סירות, דמויות אדם, תנועה, ציד, עדרים ומרחבים של חיים. אלו אינם ציורים של עולם חול. אלו סימנים של סביבה שונה, של חיים סביב מים, של אדם שמכיר בעלי חיים גדולים, נתיבי תנועה, מקורות מים ועולם חי עשיר.
ציורי הסלע — דפי המסרים של העולם הירוק
הציורים האלה אינם שייכים לשכבה אחת בלבד. הם מספרים רצף של שינוי. קודם מופיעה התקופה הטבעית — חיות בר של סוואנה, פר קדום, פילים, ג׳ירפות, קרנפים ובעלי חיים גדולים. זו שכבה של עולם חי, רטוב יותר, שבו האדם מכיר את החיה, את הציד, את המים ואת המסלול.
אחר כך מופיעה תקופת הראשים העגולים, ובה הדמות האנושית נעשית בולטת יותר. הראש העגול, הגוף, התנועה, הלבוש או הקישוט הופכים את האדם עצמו לסימן על הקיר. הקיר כבר לא אומר רק “יש כאן חיות”, אלא גם “יש כאן אדם שמבין את עצמו בתוך המרחב”.
בהמשך מגיעה תקופת הפרים והרועים. זו כבר שכבה מאוחרת יותר, לגמרי אחרי השלב שאנחנו קוראות לו גן עדן בתוך סדר הסיפור. לכן היא לא משמשת כאן כהוכחה לאדם הקדום שלפני גן עדן, אלא כעדות להמשך השינוי בסהרה: חיות הבר מתמעטות בציורים, והבקר, העדרים וסצנות היום־יום תופסים מקום מרכזי. זה כבר עולם של רעייה, תנועה מסודרת, אחריות לעדר, מים, מרעה וחברה מורכבת יותר.
לכן צריך לקרוא את ציורי הסלע לפי שכבות. התקופה הטבעית ותקופת הראשים העגולים חשובות לנו יותר לפתיחת הסיפור: חיות בר, ציד, מים, דמויות אדם, גוף, סימון וזהות. תקופת הפרים והרועים חשובה כהמשך — היא מראה איך אותו מרחב משתנה מחיות בר וציד אל עדרים, רעייה וארגון חברתי.
ציורי הסלע של אפריקה נראים כמו דפי מסרים קדומים. צריך לומר זאת בלי להקטין אותם: חלקם אינם נראים כמו ציורים “פרימיטיביים” במובן שבו רגילים לדמיין ציורי מערות. הם ברמה גבוהה מאוד. יש בהם תנועה, קו חי, הבנה של גוף, עדרים, חיות, יחס בין אדם למרחב ויכולת להכניס מידע לתוך תמונה אחת. זה אומר שהאדם שחי שם היה מפותח הרבה יותר ממה שהתרגלנו לחשוב. הוא לא רק שרד את השטח; הוא קרא אותו, תיעד אותו, סימן אותו, העביר עליו ידע והשאיר אחריו שפה חזותית מדויקת. הם לא נראים רק כמו קישוט ולא רק כמו ציור לשם ציור. הם נראים כמו דרך להעביר מידע: מה חי באזור, איפה יש חיות, איפה יש ציד, אילו עדרים עוברים, איזה בעל חיים חשוב לזכור, ואולי גם איזה אזור שייך לאיזו עונה.
כאשר אדם מצייר ג׳ירפה, פיל, בקר, דג, סירה או קבוצת ציידים על קיר סלע, ייתכן שהוא לא רק מספר “ראיתי חיה”. הוא משאיר סימן למי שיבוא אחריו. זה יכול להיות זיכרון מסלול, אזהרה, סימן מים, סימן ציד, סימן עונה או דרך ללמד צעירים מה יש במרחב.
בחלק מן הציורים המאוחרים יותר הדמויות נראות לבושות, מכוסות או מקושטות: חצאיות, כיסויים, קווי בד, תוספות גוף, אולי סיבים, עורות, קליעה או אריגה. זה כבר שייך לעולם רועי ומאורגן יותר, אחרי השלב הקדום של חיות הבר והציד. בפרק הזה הוא חשוב רק כדי להראות שהקיר אינו שכבה אחת, אלא רצף: מן העולם הטבעי, אל האדם כסימן, ומשם אל חברה רועית עם עדרים, לבוש, כלבים ותנועה מסודרת.
הקיר נעשה מפה חיה: לא מפה מדויקת כמו שלנו, אלא מפה של ידע שימושי. מי שעבר שם יכול היה להבין: כאן היו עדרים; כאן היו מים; כאן צדו; כאן עברו סירות; כאן חי עולם אחר. הקיר לא רק זוכר את החיה. הוא זוכר את הקשר בין אדם, מים, חיה ומקום.
מגורים, מעגלי אבנים ומרחב מסודר
ליד הציורים צריך לבדוק גם את המגורים ואת מעגלי האבנים. אם יש ציורים שמראים חיות, מים, ציד ותנועה, ואם בסביבה יש גם שרידי מגורים, אבנים מסודרות, מעגלים, תחנות עצירה, קירות נמוכים, מחסות או סימוני שטח, אז כבר לא מדובר רק בקיר שמספר סיפור. מדובר במרחב מסודר.
אדם חי שם, חזר לשם, סימן שם, צפה משם, אולי אסף שם קבוצות, אולי חילק שם מידע, ואולי השתמש באבנים כדי לסמן מקום, עונה, מים, מחסה, גבול או כיוון,
מעגלי האבנים מוסיפים שכבה אחרת להבנת המרחב. אם ציורי הסלע הם דפי העברת מסרים— איפה יש חיות, ציד, מים ותנועה — והמגורים הם המקום שבו האדם חי בפועל, אז מעגל האבנים יכול להיות הכיכר של המקום: נקודת התכנסות, סימון חזרה, מקום שבו נפגשים, מחלקים, מחכים, מספרים על זיכרון קבוצתי.
או מסמנים קרבה למים. האבן אינה רק גבול סביב מגורים; היא סימן שמחזיק מקום. היא אומרת: כאן חוזרים. כאן מתכנסים. כאן יש נקודת חיים.
מגורים קבועים או תנועה בעקבות מים וציד?
התמונה אינה של יישוב קבוע אחד וגם לא של נדודים חסרי סדר. באפריקה הירוקה נראה יותר נכון לדבר על מערכת עונתית: מקומות שחוזרים אליהם שוב ושוב סביב מים, חיות, ציד, מרעה, קבורה ומחסה.
כאשר המים היו שם — המקום נעשה תחנה חיה. כאשר המים נסוגו או החיות זזו — האנשים זזו בעקבותיהם. לכן ציורי הסלע יכולים להיות בדיוק דפי המסרים של תנועה כזאת: לא רק “גרנו כאן”, אלא “כאן עוברים”, “כאן צדים”, “כאן יש מים”, “כאן חוזרים בעונה הנכונה”.
באפריקה הירוקה האדם לא חי כנווד אבוד ולא כעירוני קבוע. הוא חי בתוך מערכת עונתית: מים, חיות, ציד, מחסה, חזרה וזיכרון.
האדם הקדום באפריקה לא היה דמות אחת
כאשר מדברים על אפריקה הקדומה, קל מאוד ליפול לתמונה שטוחה כאילו כל האדם שחי שם נראה אותו דבר. אבל אפריקה הייתה ועודנה יבשת עצומה, עם מרחבים שונים מאוד זה מזה: צפון אפריקה, סהרה ירוקה, רמות, חופים, אזורי נהרות, אזורים טרופיים ואזורים יבשים.
גם בתקופות הקדומות האקלים היה שונה, והאוכלוסיות נעו, נפגשו והשתנו לאורך זמן. לכן לא נכון לדמיין את האדם הקדום באפריקה כקבוצה אחידה אחת בצבע עור אחד. סביר יותר לדבר על מגוון רחב של מופעים אנושיים, שהושפעו מאקלים, שמש, תנועה, ערבוב והתאמה לסביבה.
הדבר החשוב לפרק הזה אינו לקבוע צבע אחד, אלא להבין שהאדם הקדום באפריקה היה מגוון הרבה יותר מן הדימוי הפשוט שמציירים לו היום.
ובתוך הציורים עצמם רואים גם דמויות כהות מאוד, לפעמים כמעט שחורות. זה פרט חשוב, אבל צריך לקרוא אותו בזהירות: צבע בציור סלע אינו תמיד צילום מדויק של צבע עור. הוא יכול להיות פיגמנט זמין, סימון גוף, לבוש, צל, תפקיד, קבוצה, מין, מעמד או סגנון ציור. יחד עם זאת, אין סיבה למחוק את מה שרואים: חלק מן הדמויות אכן מיוצגות כהות. לכן הפרק לא צריך לטעון צבע אחד לאדם הקדום, אלא להראות שהייתה כאן שפה חזותית של גוף, צבע, לבוש וזהות בתוך עולם אנושי מגוון.
כשהמים נסוגים — האדם מתחיל לזוז
העולם הירוק של צפון אפריקה לא נשאר קבוע. האקלים השתנה. אזורי מים נסוגו. אגמים התכווצו. מרחבים שהחזיקו חיים הפכו קשים יותר. כאשר מים נסוגים, האדם אינו מאבד רק נוף. הוא מאבד דרך חיים.
קהילה שחיה סביב מים יודעת היכן לדוג, היכן לרעות, היכן למצוא קנים, היכן לעבור, היכן לשתות, היכן לאסוף צמחים, היכן לחכות לעדרים. כאשר המים נסוגים, כל מערכת החיים זזה. האדם זז איתה.
חלק מן התנועה הלכה אל הנילוס. זה מהלך טבעי מאוד: כאשר הסהרה מתייבשת, האדם נמשך אל עורק המים הגדול שנשאר פתוח, קבוע וחי. הנילוס נעשה ציר חיים, ציר נדידה וציר זיכרון. כאן מספיק לסמן את מצרים כתחנה שאליה ידע מים אפריקאי יכול היה להתכנס: נהר, הצפות, אדמה רטובה, עונות, חקלאות, מדידה, חלוקה ועבודה.
את סיפור גיזה — הספינקס, הפירמידות, סלע האם, ההרים המלאכותיים, אבני הציפוי, חדר המלך, כיווני השמים ושאלת המים — צריך להעביר לפרק המבנים. שם הוא יושב נכון, כי גיזה אינה רק תחנת נדידה אפריקאית; היא דוגמה גדולה למבנה מים־אבן־הר, ולשאלה איך מסה מלאכותית עובדת מול מים, קרקע, שיפוע, כיוון וזיכרון.
חלק אחר מן התנועה הלך אל חופי הים. חלק אל הלבנט. חלק אל מרחבי הנהרות הגדולים של המזרח. בהמשך נראה כיצד בדרום מסופוטמיה, אצל עובייד, מופיעה תרבות שיודעת לחיות בתוך בוץ, קנים, תעלות, מים עומדים וקרקע רטובה. אין צורך לטעון שכל עובייד הגיעה מאפריקה. הקו המדויק יותר הוא שידע מים רחב, קדום ונייד יכול היה לעבור בין מרחבים, לקבל צורה חדשה בכל מקום, ולהיכתב מאוחר יותר בשמות אחרים.
מצפון־מערב אפריקה אל אטלנטיס
אפריקה הירוקה פותחת את הסיפור דווקא בגלל מה שאנחנו יודעים ובגלל מה שאנחנו עדיין לא יודעים. אנחנו יודעים שהאדם התחיל באפריקה. אנחנו יודעים שצפון־מערב אפריקה מחזיקה עדויות אדם קדומות מאוד. אנחנו יודעים שהסהרה הייתה פעם ירוקה יותר, רטובה יותר וחיה יותר. אנחנו יודעים שאחר כך המים נסוגו, המדבר התפשט ואנשים התחילו לנוע.
בין כל הידוע הזה נשאר חלל גדול — ושם נכנסת התזה: לחפש את עקבות העולם שנעלם דרך מים, אבן, נדידה, שמות וזיכרון.
המעבר לאטלנטיס מתחיל בדיוק מכאן. לא מרדיפה אחרי צורה אחת על מפה. המעבר מתחיל מן השאלה האם בצפון־מערב אפריקה היה מרחב מים־ים גדול, ירוק, פעיל, עשיר וקשור לחופים האטלנטיים, שנפגע בשינויי מים, ים, אקלים ואדמה.
מרוקו כבר נמצאת בסיפור דרך ג׳בל אירהוד. הסהרה הירוקה נמצאת בסיפור דרך האגמים, הנהרות ואמנות הסלע. מאוריטניה ורישאת ייכנסו בפרק הבא כמרחב בדיקה. החוף האטלנטי ייכנס דרך שאלת הים, המעברים, הסחף והקריסה. כל אלה אינם הוכחה אחת. הם חלקים של אותו כיוון חקירה.
שער: העולם שלפני השבר
פרק: אפריקה הירוקה — העולם החי לפני הקריסה
מוביל אל: אטלנטיס — מערכת מים־ים גדולה של העולם הישן
- מחקרים על ג׳בל אירהוד במרוקו וראשית ההומו ספיינס בצפון־מערב אפריקה.
- מחקרים על צורת המוח והגולגולת של הומו ספיינס קדום לעומת האדם המאוחר.
- מחקרים על כרומוזום 2 ומיזוג כרומוזומלי בשושלת האדם.
- מחקרים על התקופה הלחה האפריקאית והסהרה הירוקה.
- חומרי אונסק״ו ומחקרי שטח על טסילי נאג׳ר, ציורי סלע וחריטות סלע בצפון אפריקה.
- צילומי Maximilien Bruggmann מטסילי נאג׳ר — לשימוש רק אם יש רשות או מקור פתוח מתאים, מפני שחלק מן התמונות מוגנות בזכויות יוצרים.
- מחקרים על גוברו בניז׳ר, אגמים קדומים, קבורות, מגורים ותנועה עונתית.
- מקורות על נדידת אוכלוסיות בעקבות התייבשות הסהרה והמעבר אל הנילוס, הלבנט ומסופוטמיה.
פרקי ימי בראשית
- 1. אפריקה הירוקה — העולם החי לפני הקריסה
- 2. אטלנטיס — מערכת מים־ים גדולה של העולם הישן
- 3. סוף עידן הקרח — הקריסה והמעבר בין עידנים
- 4. מבני העולם הישן — מים, אבן והר
- 5. בראשית — תהו ובהו
- 6. יקוו המים — שיקום המים
- 7. עובייד — ראשית ההתיישבות המסודרת בעולם החדש
- 8. אנונקי ואיגיגי — שכבת האחריות וגרעיני העבודה
- 9. אררט–ואן — אזור ראשית העולם החדש
- 10. גובקלי טפה — ספר האבן, המים והאדמה
- 11. דילמון וגן עדן — המערכת והאדם
- 12. אנשי השם — נושאי הידע של העולם הקדום
תגובות
הוסף רשומת תגובה