ימי בראשית - אנשי העל של העולם הישן - התפתחות המושג אלים
בראשית מחדש
הפרק הקודם: אנשי העל של העולם הישן, פרק ג' - האנונקי והאפקלו
אנשי העל / האלים — שלטון, ידע והעברת התרבות
הרפאים החזיקו נחלות ובתי מלוכה; העירים הגיעו ללמד; האפקלו הופיעו כחכמים שפעלו לצד מלכים ובזיקה לאנכי־אאה; ובמסורות האנונקי נמסרו הכרעות, מינויים וחלוקת אחריות. כשמחברים את פרטי הסיפורים, מתבררת חלוקה בין בעלי סמכות, שליטים מקומיים ומדריכים. כל קבוצה תוארה במסורת שלה, ובכולן נקשרו מעמד וידע ליכולת לארגן את חיי האדם.
מן ההשוואה עלתה כאן האפשרות שבמסורות האלה השתמר זיכרון של בעלי ידע מתרבות קודמת, שפעלו בקרב אוכלוסיות אחרות והעבירו אליהן מלאכות, כללים ודרכי הנהגה. הכתבים תיארו אלים, בני שמים, מלכים וחכמים; הקריאה המשותפת בפרטים מאפשרת לראות בהם גם סיפור של מפגש בין בעלי יכולת שונה ושל התהוות תרבות באמצעות הדרכה. זהו החיבור שבין הפרקים: מי ידע, מי החליט, למי נמסרה האחריות וכיצד המשיכו בני האדם את מה שלמדו. במרכז הקריאה הזאת עומד גם האדם הלומד, שתפס את מדריכיו ותיאר את מעמדם מתוך ידיעותיו על העולם.
הסיפור מנקודת מבטו של האדם הלומד
המפגש עם אנשי העל נקרא כאן בתוך תהליך התִּרבות של האדם. בני האדם למדו מלאכות, כללים ודרכי הנהגה, ובאותו זמן ניסו להבין מי היו בעלי הידיעה שעמדו מולם. ההבנה הזאת נבנתה מתוך הידע שכבר היה בידיהם, מתוך ניסיונם ומתוך המושגים שבהם תיארו את העולם. הסיפור על המדריכים התחבר אפוא גם לאופן שבו הלומדים תפסו אותם.
מי שהכיר את המים, ידע לחשב זמן, לעבד מתכת, לתכנן בנייה או להכריע בענייני הציבור החזיק ביכולת שהלומדים רכשו בהדרגה. מן העמדה הזאת יכלו בעלי הידע להיתפס כמי שעמדו מעל האדם: אנשי שם, אנשי שמים ואלים. בקריאה הזאת, הפער בידיעה וביכולת היה חלק מן המשמעות שקיבלו התארים. האדם תיאר את מעמדם מתוך מידת ההבנה שאליה הגיע בעצמו.
תִּרבות האדם כלל לכן גם למידה מעשית וגם בניית תמונת עולם. יחד עם העבודה, המדידה והחוקים נמסרו שמות, יחסי סמכות ודרכים להבין את מקומו של האדם ביחס למדריכיו. המסורות הגיעו אלינו דרך דורות של מספרים וכותבים, ובקריאתן מצטרפת השאלה כיצד תואר המפגש בכל שלב. מתוך הפרטים נקרא כאן סיפור של אדם שלמד לחיות במסגרת תרבותית, ובתוכה נתן משמעות לבעלי הידע שהדריכו אותו.
אנשי העל שנקראו אלים ובני שמים
האנונקי נזכרו כאלים בעלי סמכות. העירים תוארו כבני שמים שירדו אל בני האדם. באוגרית נקשרו הרפאים לאבות המלוכה, ורפאו נשא את התואר מלך עולם. כרת כונה בן אל, ובמסורות מסופוטמיות תוארו מלכים כמי שנבחרו, גודלו או מונו בידי בעלי המעמד העליון. השייכות לקבוצה שמעל האדם הופיעה אפוא בשם, בייחוס ובסיפור קבלת הסמכות.
בקריאה הזאת, המעמד העליון התחבר ליתרון ממשי בתוך הסיפור: ידיעת המלאכות, שליטה במשאבים, יכולת להכריע והכרת סדרי העולם. מי שקבע תפקידים והעביר ידע עמד בעמדה שונה ממי שקיבל הוראות ולמד לבצע אותן. הפער בין המדריכים לבין הלומדים נתן משמעות לכינויים אלים, בני אלוהים ואנשי שמים.
התואר בן אל או בן של דמות עליונה יכול היה לבטא גם קבלת מעמד והשתייכות לבית סמכות. המלך תֻּכֻלְתִּי־נִנֻרְתָּ מסר את שמות אבותיו האנושיים, ובאפוס עליו תואר אנליל כמי שגידל אותו כמו אב מוליד. בתוך אותו אדם התקיימו ייחוס משפחתי וקשר של חסות עליונה. מכאן חשיבותו של המעשה המתואר לצד הכינוי: מי בחר באדם, מי הכשיר אותו ומה הותר לו לעשות.
אנשי השם — שם האב, התפקיד והרכיב אל
בבראשית ו׳ נזכרו ״הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם״ בתוך סיפור בני האלוהים, בנות האדם והנפילים. הצירוף חיבר בין קדמות, גבורה ושם. בתוך ההשוואה שנבנתה כאן, אנשי השם נקראים גם כנושאי ייחוס ומעמד: אנשים ששמם קישר אותם לבית קדום, למקור סמכות ולתפקיד שמילאו.
שם האב הקדמון עבר אל הממשיכים בשתי דרכים שנפגשו זו בזו. הבנים החזיקו בנחלות שקיבלו והקימו בהן בתי־אב; נושאי ההנהגה המשיכו גם את הזיקה לראשית השושלת בתוך שמותיהם. רפי בשמות אבי־רפי, יכון־רפי ועמו־רפי, ודידנו במסורות ייחוס המלכים, הצטרפו כאן לתמונה של המשך שם האב לצד המשך הבית. הנחלה נתנה להמשכיות מקום, והשם הציג את מוצא בעל המעמד.
אל הופיע בכתבים גם כשם של דמות עליונה וגם במילים המציינות מעמד אלוהי. במסורת הפיניקית שנמסרה בידי פילון מגבל נקרא אל גם קרונוס, ונמסרו עליו יחסי משפחה, ירושת מלוכה וחלוקת ערים ואזורי שלטון. בעלי בריתו נקראו באותו סיפור אלוהים על שמו. בתוך המסורת הזאת התחברו שם המנהיג, ההשתייכות לקבוצתו והסמכות שהפעיל.
בקריאה המוצעת כאן, אל קיבל גם משמעות של תואר לבעל הסמכות העליונה, ושילובו בשם קשר את נושאו אל מעמד ההנהגה. ההשוואה בין אן, רפי ואל מבקשת לזהות את תפקידם של שמות וייחוסים כאלה במסורות של עמים שונים: האב או ראש הבית, בעלי המעמד שפעלו מכוחו והממשיכים שנשאו את הזיקה אליו. החיבור ביניהם נבנה מתוך השושלות, הנחלות והמעשים שנמסרו על הדמויות.
בשמות דנאל ורפאל נפגש הרכיב אל עם התחומים שנקשרו לדמויות. דנאל ישב בשער ודן בענייני הציבור; רפאל נשלח לרפא את הארץ. במסורות העירים הופיעו שמות שנקשרו למאורות ולסימני הטבע, ולצדם נמסרו תחומי ההוראה של בעלי השמות. השם והתפקיד נקראו יחד: מי היה בעל הידיעה, מה ידע לעשות ובאיזו סמכות פעל. מכאן עלתה גם הקריאה בחלק מן השמות כשמות־תפקיד שעברו עם האחריות.
הכינוי בן אל יכול היה לציין שייכות לבית המנהיג או קבלת חסות ומעמד. אדם שנבחר, הוכשר וקיבל סמכות יכול היה להציג את עצמו דרך הזיקה הזאת. הממשיך נשא את שם מקור הסמכות ואת האחריות שנמסרה לו, לצד ייחוסו המשפחתי. כך התקיימו בתוך שפת האבות והבנים גם קשרי משפחה וגם יחסים של הנהגה ומינוי.
אנשי השם / האלים נקשרים כאן אפוא באותה תובנה: השם, הייחוס והמקצוע היו חלק מזהותו הציבורית של בעל המעמד. הוא נשא את זיכרון ראשית הבית, הפעיל סמכות בתחומו והעביר לאחרים ידע וכללים. כאשר שם האב או ראש ההנהגה המשיך במשך דורות אצל נושאי אותה אחריות, הוא יכול היה לקבל משמעות של תואר. דרך הרצף הזה מתחבר סיפור אנשי השם אל סיפור האלים, המלכים והמדריכים של העולם הישן.
השמים כגובה המעמד
אן, שנקרא באכדית אנו, נשא שם שפירושו בשומרית שמים. הוא תואר כמלך וכאב האלים. אנליל ואנכי פעלו במערכת שבה נמסרו להם מעמד ותחומי סמכות. בסיפורים הופיעו עלייה, כיסא, בכירות וקרבה אל ההנהגה שמעל. השמים נקראו כאן גם כמד לגובה המעמד, והמרחק מן הארץ ביטא את המרחק שבין דרגות הסמכות.
ההבחנה בין אן לבין אֶן חשובה בתוך ההשוואה. אן נקשר לשמים ולדמות שנשאה את השם; אֶן היה רכיב של אדנות. בשמות אנכי ואנליל הופיע רכיב האדנות, ובחלק משמות מלכי הקדם הופיעה גם זיקה לשמים או לאן. כך התחברו בתוך השם המעמד שקיבל בעל התפקיד ומקור הסמכות שאליו התייחס.
עליון, עולם ונצח הרחיבו את מעמד השליט מעבר לחייו של אדם יחיד. בישעיהו י״ד נזכרו הרפאים לצד מלכי גויים וכיסאותיהם, ובהמשך המשל תוארה שאיפת מלך בבל להרים את כיסאו ולעלות לשמים. אצל מלכי צידון נמשכה הזיקה לרפאים גם בתיאור המנוחה שלאחר המוות. בכל אחד מן ההקשרים האלה נכרכו יחד גובה, מעמד והמשכיות.
ראשי ההנהגה, המועצות והממונים
ב״אנכי וסדר העולם״ קיבל אנכי מעמד מאביו וסמכויות ומלאכות מאחיו הבכיר. אחר כך הציב ממונים על תחומים מוגדרים: נתיבי מים, תעלות ושדות, לבנים ובנייה. כל ממונה קיבל תחום פעולה, והעבודות התחברו זו לזו בתוך מערכת של ייצור מזון, מגורים ויישוב. מן המינוי הכללי התפצלה האחריות עד לעבודה המסוימת בשטח.
לצד ראשי ההנהגה הופיעה האספה. במסורות מסופוטמיות הוענקו מלוכה ואדנות גם בהחלטות של מועצה. הסמכות קיבלה תוקף במסגרת משותפת, ונושא התפקיד נדרש לפעול ביחס אליה. בסיפור אדפה הוא זומן בפני אנו, הובאו דברים בעניינו והתקבלה הכרעה. גם כאן הופיע בעל ידע שהיה כפוף להנהגה רחבה ממנו.
כך נוצר מדרג: בראשו מקור הסמכות וההכרעה; אחריו מי שקיבל אחריות רחבה; ובהמשך ממונים בתחומי עבודה, מלכים וחכמים. קבלת התפקיד כללה זכות לפעול וחובה לשאת באחריות. ההמשכיות התנהלה גם דרך מינוי והכשרה, ובתוכה יכול היה ממשיך להיכנס למקום שהחזיק בו קודמו.
הנחלות והשם שעבר בין הדורות
הנחלות נתנו ליחסי המשפחה ולחלוקת הסמכות מקום מוחשי. בספר היובלים חילק נוח את הארץ בין שם, חם ויפת; בהמשך חילקו הבנים את חלקיהם בין בניהם. כל נחלה רחבה התפצלה לחלקים, ובכל חלק קיבל ענף משפחתי מקום לחיות בו. הבן שקיבל את הנחלה נעשה בדור הבא לאב שחילק אותה לממשיכיו.
במסורת הייק וצאצאיו נמסרו יחד אנשים, רכוש, מקום מושב והנהגה. ענפים קיבלו תחומים משלהם, ומקומות נקראו בשמות האבות שהתיישבו בהם. אותו עיקרון העניק בסיס לקריאת בתי־האב של האוכלוסייה הרפאית: מוצא משותף רחב, ובתוכו ענפים שנקראו על שם האב הקדמון הישיר שלהם. שם האב התחבר למשפחה שחיה בנחלה ולזכויות שעברו בה.
בענפי המלוכה נוספה חשיבות להמשך שם תחילת השושלת. הרכיב רפי בשמות אבי־רפי, יכון־רפי ועמו־רפי נקרא כאן כזיקה אל האב הקדמון. דידנו התחבר למסורות המוצא האמוריות ונזכר גם בייחוסי מלכים ובצמוד לרפאים באוגרית. אצל הממשיכים רמי המעלה קיבל השם משמעות של השתייכות לבית קדום, שממנו נמשכו המעמד וזכות ההנהגה.
שם האב הקדמון, שם הענף ותואר התפקיד יכלו להופיע יחד. שם אחד ציין את ראשית הבית, אחר ציין את האב הישיר, ותואר המלוכה הציג את האחריות שקיבל הממשיך. מתוך הרצף הזה נבנתה הקריאה באנשי השם: אנשים שנשאו בשמם את ייחוסם ואת מקומם בהמשכיות הסמכות.
אטלנטיס — חלוקה בין אחים והנהגה משותפת
בסיפור אטלנטיס שסיפר אפלטון חולקה הארץ בין עשרת בני פוסידון. כל בן קיבל תחום ואוכלוסייה לשלוט בה, ואטלס הבכור קיבל את החלק המרכזי ומעמד בכיר ביחס לאחיו. המלוכה בענפו נמשכה אצל הבכור בדורות הבאים. לצד הסמכות המקומית של כל אח התקיימו כללים משותפים ועניינים שבהם פעלו המלכים יחד.
אותה חלוקה מצטרפת להשוואה בין הנחלות ובתי המלוכה: אב מייסד, בנים ממשיכים, תחומי אחריות ובכירות של ענף מרכזי. בכל מסורת נמסרו המקומות והשמות שלה, ובדגם שסיפר אפלטון הופיע ארגון מפורט של היחסים בין בעלי השלטון. חלוקת הארץ הייתה גם חלוקת סמכות, והירושה קבעה את מקומו של כל ממשיך.
בסיפורי אברהם, יצחק, עשו ויעקב הודגש גם ריכוז הירושה אצל בן ממשיך, לצד מתנות ויציאה של ענפים אחרים למקומותיהם. דרך החלוקות האלה אפשר לעקוב אחר שינוי ביחסים בתוך הבית: מי קיבל את מרכז הנחלה, מי החזיק בבכורה ומי הקים בית במקום אחר. מן המשפחה התפתחו בתי־אב, שבטים וממלכות.
החכמים והמדריכים לימדו את האדם
העירים והאפקלו נקשרו להוראה. ביובלים נמסר שהעירים ירדו ללמד משפט ומישרים, ובחנוך פורטו תחומי ידע שנמסרו לבני האדם: מתכות, צמחים, מאורות וסימני טבע. במסורת אואנס נמסרה הוראת כתיבה, חשבון, מלאכות, בניית ערים, חוקים וחקלאות. בשני עולמות הסיפור הופיע מדריך שהחזיק ידיעה עוד לפני שמסר אותה ללומדים.
זהו אחד הפרטים המרכזיים בהצעה שמדובר בזיכרון של תרבות קודמת. המדריכים הגיעו עם ידע מאורגן ועם חלוקה של תחומים; בני האדם קיבלו מהם הוראות ושיטות עבודה. הסיפורים תיארו אפוא מפגש שבו התקיים פער של הכשרה וניסיון. האדם למד לבצע פעולות, להבין מחזורים ולארגן חיים בתוך מסגרת שהכירו מדריכיו.
זיקת האפקלו לאנכי־אאה ולאבזו הובילה לקריאתם כחכמי המים ומערכות החיים שסביבם. זיקת העירים למאורות, לעונות ולסימני הטבע הובילה לקריאתם כצופים בשמים ובארץ. התחומים האלה נראים משלימים: ידיעת התנאים שבהם התנהלה העבודה, ולצדה ידיעת המלאכות שאפשרו לפעול. במסורות הופיעו גם תחומי הוראה חופפים, והחלוקה נבנתה מתוך המעשים שנמסרו על כל קבוצה.
לצד המדריכים עמדו מלכים ובעלי אחריות ציבורית. ברשימות המסופוטמיות הוצבו חכמים לצד מלכים; באוגרית דן דנאל בענייני אלמנה ויתום. הכוח להנהיג נקשר לידיעה כיצד לשמור על סדר החיים. עצה, משפט, מדידה ותכנון היו חלק מן התרבות שעברה אל הציבור באמצעות בעלי תפקידים.
מלאכה, הכשרה והמשך דרך המדריכים
באתרחסיס נכנס האדם לעולם שבו כבר התקיימו חפירת תעלות, עבודה וחלוקת אחריות. בבראשית ב׳ הוצב האדם בגן לעבודה ולשמירה וקיבל הוראות. ב״אנכי ונינמח״ הותאמו לאנשים תפקיד ופרנסה לפי יכולותיהם. בקריאה המשותפת, הכניסה לחברה כללה מקום, עבודה, כללים והכשרה לביצוע האחריות שנמסרה.
״בצלמנו כדמותנו״ קיבל בתוך החיבור הזה גם משמעות של המשך דרך הפעולה: אדם שילמד להתנהל, להבין ולפעול בדמות מדריכיו. בבראשית א׳ נקשר הביטוי לסמכות שנמסרה לאדם. ההצלבה עם סיפורי ההוראה מוסיפה לו כאן ממד של התנהגות נלמדת ושל הכשרה לנשיאת אחריות. ההמשך התרבותי נוצר כאשר הלומד נעשה מסוגל להפעיל בעצמו את הידע שקיבל.
המשפחה הייתה אחת המסגרות שבהן נמשך הידע. בסיפורי חנוך ונוח נמסרו הוראות וכתבים לאורך הדורות; במקצועות נקשרו אבות וצאצאים לתחומי מלאכה; ובבתי המלוכה עברו כללי הנהגה לצד הארץ והרכוש. ירושת הנחלה כללה אפוא גם ניסיון, דרכי עבודה וחובות כלפי האנשים שחיו בה.
גודל הגוף וגודל התפקיד
הרפאים וענפים שנקשרו אליהם תוארו כגדולים ורמים. האמורי תואר כגבוה כארז וחסון כאלון. לצד המסורות האלה התקיימה באמנות הקדומה גם הגדלה של דמויות בעלות חשיבות. בגובקלי טפה היו העמודים דמויי־האדם שבמרכז מתחם D גדולים מן העמודים שסביבם, ובנס של אור הוצג המלך גדול מן הדמויות האחרות.
מכאן עלתה האפשרות שגודל הדמות ביטא גם גודל של תפקיד ומעמד. בתיאורי גוף נמסרו מידות, כוח ותכונות משפחתיות; בייצוגים חזותיים התחבר הגודל למקום המרכזי וליחסים בין הדמויות. ההבחנה בין התיאור הגופני לבין דרך ההצגה מאפשרת לקרוא כל פרט בהקשרו. שתי הדרכים הציגו דמות שבלטה מעל סביבתה, כל אחת באמצעיה.
הידע שעבר את השבר
במסורות המבול קיבל הידע תפקיד של הצלת חיים. האדם קיבל הוראות לבנייה, בחירת חומר, מידות ואיטום. שמירת בני המשפחה ובעלי החיים דרשה היערכות, מזון ומקום. במסורות המסופוטמיות הדריך אנכי־אאה את ההצלה; בסיפור נח נמסרו הוראות שהפכו למעשה בנייה. גם בשעת האסון נמשך הקשר בין בעל הידיעה לבין האדם שנדרש לבצע.
אחרי השבר נדרשו הממשיכים לחדש את החיים. במסורת ברוסוס נקשרה ההצלה גם לשמירת כתבים בסיפר; ביובלים כתב נוח ידע רפואי והעביר אותו לשם; וברשימת המלכים השומרית התחדשה המלוכה לאחר המבול. ידע, משפחה וסמכות נכללו בסיפורי ההמשכיות מן העולם הקודם אל העולם שהתחדש.
מן ההשוואה בין הרפאים, העירים, האנונקי והאפקלו התגבשה תמונה של תרבות שהועברה בין אנשים ובין דורות. בעלי המעמד העליון הכריעו ומינו; המלכים החזיקו ארץ וציבור; החכמים והמדריכים מסרו ידיעה; והממשיכים למדו לשאת באחריות. השמות, הנחלות והכללים נתנו להמשכיות הזאת מסגרת. אנשי השם נשאו בתוך שמותיהם את הזיקה למקור הסמכות; הרכיב אל, בקריאה הזאת, חיבר את השם אל המעמד העליון ואת הממשיך אל הבית שממנו קיבל אחריות.
אנשי העל / האלים נקראים כאן מתוך התמונה הזאת: בעלי ידע וסמכות שעמדו מעל האדם במדרג הסיפור, וקשרו את חייהם להקמת יישובים, להסדרת עבודה, למשפט ולהוראה. המסקנה המחברת את הפרקים היא האפשרות שבמסורות השונות נמסר זיכרון של מפגש עם בעלי תרבות קודמת. המפגש נקרא בתוך תהליך התִּרבות של האדם: הוא קיבל ידע ואחריות, ולצדם בנה הבנה של העולם ושל בעלי המעמד שמעליו. מה שעבר מן המדריכים אל הלומדים נעשה בהמשך לחלק מחיי המשפחה, הממלכה והעם — ירושה של מקום, אחריות וידע.
.jpg)
תגובות
הוסף רשומת תגובה